כשגרנו ביפו היינו שואבים מים מבאר שהייתה בחצר.

כשעברנו לתל אביב סיפקו לנו מים הברזים: במטבח, בחדר האמבטיה ובגינה.

כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נשקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. אמרה:

- אני מתחילה מן המטבח, כי כאן הממשלה (=הממלכה) שלי,

והוסיפה:

- הבה נא לי כיסא.

העמידה אותו לפני הכיור ואמרה:

- עכשיו.

פתחתי את הברז, ומים התחילו לזרום מתוכו לתוך לוע הכיור, שבלע אותם בקול חרחור. בתחילה היה זרם המים שקוף, נוצץ… וסופו… טיפות שוצפות שהתנפצו לרסיסים.

- החלישה נא (=תחליש בבקשה) את הזרם, והנח למים שילכו, אמרה סבתא והצטחקה כשהיא עוצמת את עיניה. אחר כך הוסיפה:

- עלי להתרגל לרחש (לרעש) הזה. עלי להתרגל לעובדה: יש לנו מים הזורמים ישר למטבח.

סבתא הרימה את ידה כדי למחות (לנגב) את זוויות השפתיים באצבע ובאגודל. הייתה רגילה לעשות כן לפני שהייתה פותחת לספר סיפור מעשה ארוך. אך היא לא אמרה דבר. רק עשתה תנועת ביטול בכף ידה. היא הרגישה שאין בכוחה … לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימות החורף בדליים דולפים, כשהידיים קופאות והרגלים בוססות בבוץ חלקלק – ובין התענוג הזה: מים במטבח. החיוך שקפא בפניה בין רשת הקמטים הדקים שמסביב לפה הקנה לי (נתן לי) בכל זאת מושג… על אושרה ופליאתה.

זה היה הברז הראשון בחייה.